ניר כפתורי:
כשאתה רואה אותי לשבריר שנייה כפות על כסא לצידי הכביש, נסה לדמיין.
דמיין את החייל הצעיר שישן במיטתו בבוקר שבת, ופתאום פורצים לחדרו בצעקות וביריות. הוא נגרר מהמיטה, חוטף בעיטות, מכות, אגרופים, מרגיש ששיניו נשברות, שצלעותיו מתרסקות, עיניו נפצעות, רואה את חבריו הירויים על הריצפה, חורים בגופם, דם וקרביים מסביב.
דמיין אותו נגרר לטנדר , קשור עיניים וידיים, חוטף מכות, קללות, בעיטות, מובא לעזה, מוצג לראווה בפני מאות אנשים מתלהבים שצורחים עליו, יורקים עליו, מקללים אותו.
דמיין אותו בחדר החקירות כבול, מוכה, נשאל מאיפה הוא, מה הוא עושה בצבא, מבטיחים לו שברגעים אלה ממש אונסים את אמא שלו לעיני אחיו הצעירים
דמיין אותו בתא לשם הוא הושלך, שזה בעצם ארבע קירות בטון חשוף, חשוך, ללא פתח, עם נורה חלשה כבויה, בקושי אפשר לנשום.
בלילות הוא מדמיין איך תיכף כוחותינו פורצים ומשחררים אותו, איך סיירת מטכ”ל חודרת פנימה מחסלת את שוביו ומעלה אותו על מסוק. הוא יודע שבזה הרגע מתכננים את כל פרטי המבצע. הנה רעם המטוסים, הנה הביניין רועד תחת הפצצות חיל האויר הטוב בעולם. הם כבר באים.
דמיין אותו חושב על אבא ועל אמא. כמה הוא מתגעגע. הוא דואג להם – כמה בוודאי הם עצובים, הרוסים, לא נרדמים בלילות, לא אוכלים, ממש חולים. זה מה שאוכל אותו מבנפים הכי הרבה.
דמיין שיש בו חששות… אולי כשהוא יחזור , יקראו לו מוג לב, פחדן, בוגד… למה לא נלחמת? למה לא ניצחת? איך נתת לחברים שלך להיהרג? מה עשית? הפקרת אותנו!
ועכשיו עברו כמה שבועות, כמה חודשים, עשרה חודשים.
דמיין שהוא כבר לא מדמיין כלום. שאבדה התיקווה שלו. איפה הצבא, איפה המדינה?
דמיין אותו שוכב על הריצפה, מזוהם, מיובש, רעב, לפעמים עושה את צרכיו במצבו, חוטף מידי פעם בעיטה קטנה. כל מה שהוא שומע אלה קללות עסיסיות.
דמיין אותו, כמו חי מת, כמו מת חי, בחושך מתמיד, ללא תיקווה, ללא חלומות, כבר לא מדמיין את אבא, לא את אמא, כבר לא דואג למצבם.
רק הצלעות המרוסקות הדוקרות ופוצעות אותו בכל נשימה, רק השיניים השבורות החותכות את הלשון שמנסה ללקק ולהרטיב את הפה, רק המוגלה המכסה את העין שהפסיקה לראות שמטפטפת על לחיו, רק אלה עוד מזכירים לו שמדינת ישראל כולה עושה הכל כדי להחזיר אותו הביתה, כדי לרפא בו את מה שעוד ניתן לרפא, כדי להחזיר אותו לחיים, כמה שיותר מהר.
זה מה שעוד מחזיק אותו בחיים.
לפחות עד הבוקר.
#bring_them_home_now🎗
